זיכרון ילדות

5 במרץ 2009 § השארת תגובה

היינו רק ילדים, באמת.
ואמא ואבא אמרו לי תמיד
שהמפלצת הזאת שבונים כאן פתאום
(איזה משפחה של פושטקים)
הולכת להסתיר לנו את הים! למה בונים בצורה כזאת?
חוליגנים.
אז עשיתי רק מה שהתבקש. בשם כל הערכים הצודקים.
אני והחבר הכי טוב שלי
באיזה בוקר שבת אביבי,
הלכנו לשם בשדות, חתרנו בין הקוצים.
אתים ומעדרים כבר היו שם בשטח.
שני ילדים אמיצים,
כבר בני שמונה ויודעים מה נכון לעשות.
עבדנו, להערכתי, כמה שעות.
בשם ערכי תנועת העבודה וערכי הנוף,
קרש אחר קרש,
שברנו את העצמות של המפלצת הקפיטליסטית הזאת.
ואת כל הכלים החבאנו בבור, רחוק רחוק.

למחרת, מוקדם בבוקר,
דפיקות בדלת.
אבא פותח.
אני שומע איש גדול צועק.
אני שומע את אבא חיוור.
"אסף, בוא למטה!"
אני לא זוכר בדיוק איך זה נודע,
איך זה קרה,
אני כן זוכר את הסטירה.

אז חזרתי לשדות
אחרי גבו הגדול של קבלן העבודה
שחתר קדימה נחרצות, והיה כועס, והיה אומלל.
עם חוש ההתמצאות העלוב שלי לקח לי הרבה זמן להיזכר
איפה החבאנו את הכלים.
להקים את ההריסות מחדש
לקח להם עוד כמה ימים.
וזו הייתה הפעם האחרונה
שהייתי פעיל אנרכיסטי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מה זה?

כרגע אתה קורא את זיכרון ילדות ב-דמדומים וגמגומים.

כלים

%d בלוגרים אהבו את זה: