היינו רק ילדים, באמת.
ואמא ואבא אמרו לי תמיד
שהמפלצת הזאת שבונים כאן פתאום
(איזה משפחה של פושטקים)
הולכת להסתיר לנו את הים! למה בונים בצורה כזאת?
חוליגנים.
אז עשיתי רק מה שהתבקש. בשם כל הערכים הצודקים.
אני והחבר הכי טוב שלי
באיזה בוקר שבת אביבי,
הלכנו לשם בשדות, חתרנו בין הקוצים.
אתים ומעדרים כבר היו שם בשטח.
שני ילדים אמיצים,
כבר בני שמונה ויודעים מה נכון לעשות.
עבדנו, להערכתי, כמה שעות.
בשם ערכי תנועת העבודה וערכי הנוף,
קרש אחר קרש,
שברנו את העצמות של המפלצת הקפיטליסטית הזאת.
ואת כל הכלים החבאנו בבור, רחוק רחוק.
למחרת, מוקדם בבוקר,
דפיקות בדלת.
אבא פותח.
אני שומע איש גדול צועק.
אני שומע את אבא חיוור.
"אסף, בוא למטה!"
אני לא זוכר בדיוק איך זה נודע,
איך זה קרה,
אני כן זוכר את הסטירה.
אז חזרתי לשדות
אחרי גבו הגדול של קבלן העבודה
שחתר קדימה נחרצות, והיה כועס, והיה אומלל.
עם חוש ההתמצאות העלוב שלי לקח לי הרבה זמן להיזכר
איפה החבאנו את הכלים.
להקים את ההריסות מחדש
לקח להם עוד כמה ימים.
וזו הייתה הפעם האחרונה
שהייתי פעיל אנרכיסטי.
דמדומים וגמגומים 