מכתב לכלב קשור בחצר האחורית

6 במרץ 2009 § 2 תגובות

שוב נגלתה אליי בחלום אותה חצר עירומה
מרוצפת, מקום של ילדים,
לשם היינו מוציאים כל אחד את האופניים שלו
מהמחסן האחורי, כשהיינו שלושה אחים
וגם אתה היית שם, בדרך כלל קשור,
שוכב מחוץ למלונתך
עליה צפיתי מטה מחלוני בלילות גשם קפואים בחוץ
מסתכל עליך וחושב, למה הוא לא נכנס למלונה.
אותו חלון שממנו גם ראיתי

את אמא מחזיקה אותך בקולר במצוות הווטרינר
כשלפתע נכנס בך שד אחרון של רצון מוזר
לחיות, רזה, חולה, כואב, וגילית התנגדות
מול הווטרינר והמזרק, זה כבר היה שנים ספורות
לפני שהבית נמכר ונהרס, וכתשע שנים אחרי

שבאת אלינו, גור זאבים גזעי רב הבטחות
לכוח ואון והצלחה, קראנו לך "חץ" כי היית מהיר וגאה
הסתכלתי בך בהשתאות והערצתי,
אפילו קינאתי בך, והראית לי מי כאן הבוס
כשנשכת אותי כשהייתי בן חמש וחצי וניסיתי רק להוציא את הכפכף שלי מלועך
ולכן עד היום יש לי על הזרוע
הוכחה לקיומך לא רק בחלומות.
אולי בגלל זה ברבות הימים, כשמעט גדלתי ונתנו לי את האחריות,
לפעמים שכחתי לשים לך את הבונזו בסיר, ולא אכלת יום שלם,
ופעם אחת שהקאת גילינו
שמה ששמתי לך בסיר היה בעצם רעל עכברים.
אבל האמת היא שבהתחלה ואולי אף-פעם
לא היית באמת שלי. היית בעיקר

של אח שלי הגדול,
אתה כבר לא תזכור
איך הוא היה יוצא איתך אל השדות, ומהם הלאה אל ההרים,
יוצא איתך בימים זועפים כדי שתרוץ לפניו בלי סוף והוא ירוץ אחריך
כמו אחרי הטירוף שהיה מוליך לפניו לכל מקום. אתה היית
החיה שלו.
ואתה לא תזכור כבר איך
אח שלי שיסה אותך ביוּדִיק
השוכב באמצע הכביש על הגב כמו מקק הפוך ומתחנן,
נשבע שלעולם לא ירביץ לי יותר.
מתישהו גם אתה לא יכולת יותר
והתחלת להשתגע (אבל זה אולי היה כבר אחרי
שאחי נשלח לקיבוץ ומשם לפנימייה),
שוב ושוב קרעת את השרשרת, דוהר איתה אל השדות ואל הקיבוץ השכן,
חוזר אחרי שלושה ימים עם נוצות של תרנגול
מציצות מלועך (עד שאיש אחד דפק פעם על הדלת ואיים
שיהרוג אותך בפעם הבאה), לנגד עיניי הצועקות טרפת חתולים
או פעם השתוללת ונשכת פודל לרגלי גברתו, ממש ליד הבית
(היא צרחה, "רוצחים! רוצחים!", אתה זוכר?)

אז לא שחררנו אותך יותר (רק לעתים רחוקות, וזו הייתה שמחה גדולה,
או פיזור פתאומי של עצב ללא נשוא, איך כחץ ניתזת אל שמי החופש הקצוב,
להקפות סביב הבית).
אני זוכר איך כשחלית,
זרקתי פעם אבן, בטעות,
אל המדרון הפראי שמעבר לגדר,
ואתה, מתוך הרגל, עברת את הגדר וירדת, כבר לאט,
להביא לי את האבן.
אבא הצליח במאמצים רבים
לדחוף אותך הביתה במעלה ההר. ייללת חלושות.
עם שק אשכים מוגדל (הווטרינר איבחן: לוקמיה),
שוכב במבואת הבית, מתנשף,
כבר לא קושרים אותך.
כבר לא אוכל אך שותה בלי הרף,
ויודעים שדי, צריך.

אח שלי כבר היה אז בצבא
(בזמן הטירונות ברח והתחבא בפרדס כמה ימים, אכל רק תפוזים).
אחרי הצבא עוד יירד לאילת,
השנים הרעות כמו מאחוריו, רק על אמא לפעמים נובח,
בת זונה, כלבה, לעתים רחוקות עוד זורק, שובר דברים,
ורק שנים אחר-כך יהפוך סוף-סוף לזומבי. אני לא יודע
אם הוא זוכר אותך, ואת השנה הרעה ההיא
שהפסיק ללכת לבית-ספר, כולא עצמו איתנו לשנה אחת,
וכשיצא למושבה היה הולך ברחוב במין הילוך,
של מישהו שלא כל-כך בסדר.
השנה בה למדתי לאהוב את הביטלס, בזכותו,
למרות הפחד שהטילו על הבית הרועד ועל השכנים
כשההורים לא היו בבית.
השדות וההרים הרחוקים היו אז הממלכה שלך ושלו.
הוא היה מצייר אותי אז, בכל אותה שנה,
מצייר וצועק,
תפסיק לזוז
(פעם אחת צייר אותי בפחם והנה אני
בגיל שמונה כבר קיסר רומאי),
אמרתי אל תזוז.
פחדתי
ואתה ייללת למטה מהחצר.
אתה זוכר? חץ.

הרבה עבר מאז. אני יודע שהיית
באמת, ושהרבה שנים אתה כבר לא.
אבל בחלומות, אתה שוב ושוב
אומר לי שטעיתי. שאתה עוד שם
קשור בחצר ההיא
צמא ורעב ורזה,
ששכחנו אותך
או לא ידענו,
ולא נתנו לך אוכל
כל כך הרבה שנים.
אני אז רץ אליך, לתוך החלום, אולי אם אמהר
עוד יש סיכוי. ספק כלב, ספק שטיח, נשימות אחרונות.
אני רואה את הסיר החרב והריק של הבונזו,
הסיר המתפורר והריק של המים.
ולפעמים אתה בכלל לא שם.
רק החצר ההיא המרוצפת, שוממה.
המלונה ריקה. השרשרת מיותמת.
אני מצטער.

מודעות פרסומת

§ 2 Responses to מכתב לכלב קשור בחצר האחורית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מה זה?

כרגע אתה קורא את מכתב לכלב קשור בחצר האחורית ב-דמדומים וגמגומים.

כלים

%d בלוגרים אהבו את זה: