ניקול (20.6.09)

12 ביולי 2010 § השארת תגובה

(סיפור קצרצר, נכתב ב-20.6.09 בסדנה "לכתוב פרא" עם גבי ניצן. אזהרה: מכיל תכנים מיניים-אלימים ושפה גסה ובוטה.)

———————————————————–

כבר שעה אני באינטרנט, לא יכול לעזוב את זה.

תמונות של נשים עירומות, בכל הצבעים, בכל המידות, חזה גדול ומלא, חזה קטן וחצוף, תחת זקור לאחור, בוא ודפוק אותי, בלונדינית, שחורה, אסיאתית, תימניה חמה, סטודנטית צעירה, קיבוצניקית בשלה, ניקול, מלאני, סווטלנה היפה, הגר החטובה, ומספר טלפון אחד: 057-6006000. רק לבחור ולהתקשר ואחת מהן אצלי תוך שעה גג, אצלי במיטה, עירומה.

לא זיינתי כבר חודש והזירמה החמה קולחת לכל תא בגופי, משגעת אותי, אני חייב לזיין, לא לעשות ביד, לזיין בחורה אמיתית, לחדור לתוכה, הכי טוב מאחור. אני מתקשר, 057-6006000. אני מזמין את ניקול עם החזה הענק מידה 7, מוסר את הכתובת, “אצלך תוך שעה”.

אני מדליק בינתיים טלוויזיה, נשען אחורה בספה, בוהה ב”הישרדות”. בחורות עסיסיות בביקיני על חוף טרופי מבשרות את הצפוי לי תוך שעה מעכשיו. אני מתוח ויש לי זקפה. אני נוגע, מעביר את היד, עוצם עיניים. בא לי לגמור כבר. אבל אני מחכה.

פתאום, דפיקות בדלת. אני מביט בשעון: אף-על-פי שעבר נצח, עברה באמת רק רבע שעה. אבל נראה שגם לניקול כל-כך בוער שהיא מיהרה הנה כמו מטורפת והיא כבר כאן. חם לי. עמוק מתוך בטני עולה גרגור שעוד לא שמעתי וחתול שמן ומיוחם קופץ מהספה ונוהם את דרכו אל הדלת. תיכף אראה את ניקול בשמלה אדומה והדוקה עם חזה ענק מתפרץ מהמחשוף, ממתינה לי מאחורי הדלת כמתנת יומולדת. מגרגר ומשולהב אני פותח את הדלת, יודע שלא אחכה ולא אומר מילה, פשוט אגרור אותה לתוך הדירה פנימה, אפיל אותה אל הספה ואקרע שמלתה מעליה, אתחוב לשוני לפיה ופיני לחיקה.

אני פותח את הדלת, אבל זאת לא ניקול. אני עומד עם זקפה ענקית מול חנה מוועד הבית.
“שלום,” היא אומרת. “לא שילמת… לא שילמת…” היא אומרת, ומפסיקה לומר, עיניה בוהות אל מרכז גופי. ועל אף שחנה היא אשה מבוגרת וערירית, מחומצנת שיער ולבושה בטרנינג אפור ולא בשמלה אדומה, אני חוטף אותה לתוך הדירה. “בואי, אני אשלם לך,” אני מתנשף, חובק אותה, גורר אותה, מפיל אותה אל הספה, נשכב מעליה, “בואי אליי ואשלם לך,”
”עזוב אותי! עזוב!” היא צורחת, “רוצח! עזוב אותי! הצילו!”
אבל אני כבר קורע מעליה את הטרנינג ואת החזייה, וכשפטמתה בין שיני אני מוריד לה בכוח את התחתונים ופותח לעצמי את רוכסן המכנסיים, היא צורחת, אני חוסם את פיה, היא נאבקת, אני לוחץ בכוח, היא מפרפרת, כשהיא כבר דוממת אני חודר לתוכה וגומר מיד. את חלל הסלון ממלא קולו הנרגש של מנחה “הישרדות” שבדיוק מעיף עוד מודחת מהתוכנית. אני קם מעל חנה שעוד שוכבת כחוּלה על הספה ובוהָה בתקרה כמו איזה בובת שעווה. אני צמא נורא והולך למקרר. אני שומע דפיקות בדלת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מה זה?

כרגע אתה קורא את ניקול (20.6.09) ב-דמדומים וגמגומים.

כלים

%d בלוגרים אהבו את זה: