זכוכיות

18 ביוני 2013 § השארת תגובה

״אספ, עלה לי רעיון״,
ככה פתאום היא סימסה לי היום,
״להציע למכירה את התמונות לבית הלבן.
עם האנגלית שלך אתה יכול לעזור לי,
גם אם זה נשמע אוילי. לעולם אין לדעת. וצריך להעיז״.
״אשמח, אמא״.
״חמוד שלי, חששתי מהלעג שלך. אני שמחה,
אז תתחיל״.
״חס וחלילה, אמא, אוהב!״
״גאה ומאוד מאוד אוהבת. תמיד!״
״גם אני!״
״תוכל דרך המשרד לבדוק מה האימייל של מזכירת הנשיא?״

אמא.
בת 76.
***

אספ, עלה לי רעיון פתאום,
להגיד לך:
אני אוהבת אותך.
גם לעת ערב,
גם מהמרחק הנצבר,
ומבעד לכל הקוצים שלך,
ואל מול השור הזועם
של כעסך
המשתולל לקרוע לגזרים
את הסמרטוט האדום הזה
של הזיקנה

(תמיד האודם הזה
שנמרח לא יפה,
ועשב הבר הפושה
שקוראים לו ״שיכחה״)

ומה רציתי להגיד לך,
שהכול בסדר, אל תחוש אשמה,
ואל תדאג לי,
כבר שנים אני עומדת על רגליי
לבדי,
וכל עוד אוכל, כל עוד אזכור,

אעמוד כאן בסטודיו, אני
והזכוכיות,
לחתוך חזק ולהלחים את השברים,
תראה איך שהרסיסים הכי דוקרים
נצרפים ליופי ואור.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מה זה?

כרגע אתה קורא את זכוכיות ב-דמדומים וגמגומים.

כלים

%d בלוגרים אהבו את זה: