שבעים שנה אחרי

5 בספטמבר 2013 § השארת תגובה

שבעים שנה אחרי הזוועה
רות שורדת מדקה לדקה,
רועדת מקור כדי לחסוך בחשמל,
על השיש פרוסה ישנה, אחרונה.

הטלפון לא צלצל שבועות
מאז שפקידת הרווחה התחלפה,
ובאמת לא חשוב כבר מה המספר
שצרוב לה ביד כמו קללה.

אבל אין מה לדאוג,
הכספים שלה שמורים
עמוק בקופת המדינה,
וראש הממשלה
אל מול הגויים
דואג להגן על שמה,
כי איך האיראני מעז להכחיש את השואה?

ולפעמים היא רוצה סוכריה
ואין לה כסף לקנות,
אבל היא עוד לא הפסיקה לחלום
איך תשלח לנכדים מתנות.

סוכריה יכלה להמתיק
את הבדידות לדקות אחדות,
אבל שום דבר לא יסלק
את הרעב והזיכרונות.

אבל אין מה לדאוג,
הכספים שלה שמורים
עמוק בקופת המדינה,
וראש הממשלה
אל מול הגויים
דואג להגן על שמה,
כי איך האיראני מעז להכחיש את השואה?

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מה זה?

כרגע אתה קורא את שבעים שנה אחרי ב-דמדומים וגמגומים.

כלים

%d בלוגרים אהבו את זה: